האם ביקורת עוזרת לצמיחה ולשיפור יכולות הציור
את ביקורת העבודות של סיום תואר ראשון אני זוכרת רחוק מלטובה.
אחרי שנה בתואר הראשון בתולדות והאמנות והיסטוריה כללית החלטתי להוסיף גם חטיבת יצירה. רציתי שיתאפשר לי ליצור ולצייר למרות לוח הזמנים הצפוף של לימודי התואר הראשון. החטיבה כללה לימודי רישום וציור בצבעי שמן ובסופו של התואר הדרשתי להציג פרויקט גמר במדיום שאבחר.
השנה האחרונה בתואר הראשון שלי הייתה אחת הקשות; זו הייתה השנה בה חליתי ואובחנתי כחולה בקוליטיס כיבית, מחלה אוטואימונית שתוקפת בעיקר את המעי הגס. ההשלכות של המחלה באותם הימים היו אובדן כושר עבודה והתפוררות של הרבה ממה שידעתי והכרתי, מה שכלל גם את מערכת היחסים הזוגית שהייתי בה (כמובן שהמחלה לא הייתה הסיבה היחידה לסופו של הקשר, אבל הקושי שנלווה להתמודדות עם המחלה שיחק שם תפקיד).
את עבודת הגמר שלי ציירתי בשמן. בתחילת דרכה, העבודות באו לייצג את החוסן הזוגי למול הקריסה של כל מה שסביב.
אבל בתהליך הציור, הבנתי שאני צובעת בראשי את המציאות בצבעי אשליה. צבעי השמן הראו לי שמערכת היחסים אינה פורחת אלא נרקבת. זו הייתה פרידה מאוד כואבת ממי שהיה החבר הכי טוב שלי והאהבה הטובה הראשונה שלי כאישה צעירה. מכאן שמן הסתם, היה לי מאוד קשה וטעון לדבר על משמעות הציורים (שלא לדבר על זה שהייתי הרבה יותר ביישנית אז מאשר היום). זו הייתה הסיבה שהעלתי את הכל לכתב.
ידעתי שיגיע הרגע שאצטרך לדבר על העבודות, בין היתר במהלך התערוכה וביקורת העבודות, והכנתי מראש טקסט שיחסוך ממני העימות הבלתי רצוי.
בעת ביקורת העבודות, בה נכחו מספר אמנים ואנשי אמנות (אף לא אישה אחת בצוות), ביקשתי שלא לדבר על התכנים האישיים כי זה מאוד קשה עבורי באותה הנקודה. אבל זה לא עזר לי. הרגשתי את עצמי עומדת על המוקד, נשאלת ים שאלות אישיות וניצבת למול מיני ספקולציות של חבר השופטים (אחת מהן הייתה קשורה לציור וואגינות, וממש לא הבנתי מה רצו ממני - עד היום זה נשמע לי כמו הזייה ואפילו קצת מטריד).
מיותר לציין שעבור האישה השברירית שהייתי באותה העת, המעמד היה ממוטט וטראומתי משהו.
אחרי תערוכת הגמר לא ציירתי בשמן שנים רבות. חזרתי לצייר בשמן כארבע או חמש שנים לאחר מכן והמשכתי עד המעבר לברלין (מאז שאני בברלין התנאים לא ממש מאפשרים לי לצייר בשמן בחופשיות). אבל אני יודעת שלמעמד הזה, של לעמוד מול ביקורת, היה כוח גדול.
מאז שאלתי את עצמי לא פעם מה התפקיד של ביקורת בהתפתחות שלנו כציירות ואמניות. היום אני מאמינה שיש הבדל גדול בין שיח הדדי ומפרה לבין מונולוג שטוען שהוא דיאלוג.
את כל מה שאני רואה, כל מ שנמצא סביבי, אני רואה דרך העיניים שלי והעיניים האלה אינן אובייקטיביות. גם את נושא ביקורת העבודות אני רואה דרך העיניים שלי, דרך החוויה שלי, דרך החיים שחייתי והדעה שגיבשתי. וזו הסיבה שאני לא רואה ביקורת עבודות כדבר חיובי בהכרח. בייחוד אם היא קובעת אם משהו יפה/לא יפה, מוצלח או לא מוצלח.
בנוסף, הרבה פעמים ביקורת מגיעה מבלי שנבקש, כאילו שהיא מתבקשת ובגדר חובה עבור אלה שרוצות ורוצים ״להשתפר.״ אבל שום דבר אינו בגדר חובה.
יש אנשים שרוצים ורוצות לצייר בשביל הכיף, בשביל הרוגע, בשביל ההתבוננות. יש להםן זמן להתנסות בטכניקות ללא כל דגש על התוצאה.
האם אלה צריכות וצריכים לשמוע את דעתי על האיכות הטכנית או הרעיונית של הציורים שלהםן? תשובתי כאן נחרצת - לא.
ולפני הכל, ציור הוא הרבה מעבר לאסופה של קווים או כתמים.
אני בוחרת לראות, לפני הכל, בכל ציור שאני רואה, את האנרגיה שהושקעה, את הכוונה, את הזמן שהושקע בו. אני רואה מעבר לקווים ולכתמים. אני מרגישה את האנרגיה שבקווים החזקים, העדינים, את צורת הכתמים.
לפעמים אני רואה על הנייר את החשש לקחת את הצעד קדימה, את האומץ לנסות משהו חדש, את התקווה, את הבילבול, את הייאוש, את הרכות, את האגרסיביות. אני רואה את המכלול ואני אוהבת אותו!
למה?
כי לכל אחד ואחת יש את הזכות הבסיסית להיות מי שהן/הם. וזה אותו הדבר בציור. לאהוב לצייא אומר לאהוב אנשים. הכל קשור זה לזה.
קצת מזכיר את האמירה של ואן גוך (בתרגום חופשי): ״אני חושב שאין דבר אמנותי יותר מאשר לאהוב אנשים.״
הפצע האישי שלי יושב על המקום שאסור לי להיות. קראו לזה להיות לא מספיק או להיות יותר מידי - איך שתרצו, אבל בשורה התחתונה, לאורך מרבית חיי הרגשתי שמה שאינו מתיישר עם מה ש״מצופה״ ממני הוא פשוט חסר זכות קיום. לכן, אני לא מוכנה ולא יכולה לשחזר את התחושה הזו אצל אחרות ואחרים.
האמת היא שאחת המתנות שאני יכולה להביא דרך ציור היא מרפא מביקורת עצמית הנוקבת, אצל אחרים/ות ואצלי.
אז איך נלמד אם לא נבין ״מה לא בסדר?״
אני מבינה את השאלה. תנו לי להגדיר אותה מחדש.
יש הבדל בין ביקורת שמחפשת מה לא בסדר לבין התבוננות אובייקטיבית במה שיש, היכרות עם מה שיש, אהבה של מה שיש, והמשך משם לשינוי במידת הרצון. כן, הרצון.
ושוב, לא כי משהו לא בסדר, אלא כי אפשר אחרת ותרצו לנסות זאת.
באופן אישי, אני לא נותנת משוב אוטומטי על עבודות. חשוב לי לדעת קודם האם זה מה שמתבקש ממני שמשתפות או משתפים אותי בציור.
מה שאני עושה הוא לחבק את הציור שנשלח אליי ובמידה ואני מתקשת לחוות דיעה, אני נותנת טיפים טכניים שיעזרו להפוך את הציור לריאליסטי יותר. הוא לא יהיה ציור טוב יותר או יפה יותר. הוא יהיה ריאליסטי יותר. יפה או לא יפה זו ביקורת, זו דעה. דומה יותר או פחות למקור, זה גם בעיניי המתבונן/ת ולכן הדבר היחיד שאינו דעה הוא לתת מענה טכני.
התבוננות עוזרת לנו לשנות את הדפוסים שלנו מתוך מקום של ראיית האמת; האשלייה מתפוררת והאמת תיחשף ככל שנתבונן יותר ונוריד שיפוטיות. ביקורת היא אשלייה שמישהו או מישהי יודעות טוב יותר ממך מה נכון לך ולפעמים מי את/ה. וזה לעולם אינו נכון.
אני לא יודעת אם נכון לך לפעול כך או כך ולכן הטיפים שלי הם טכניים בלבד ואינם ניתנים באופן אוטומטי, אלא רק אם יש התבקשתי לעזור להגיע לתוצאה ריאליסטית יותר בציור.
זו אולי לא הדרך המקובלת, אבל זו הדרך שלי.
ולפני שאסיים, אני רוצה להגיד תודה למי שהניע את התהליך הזה אצלי; המורה שלי לרישום וציור בשמן, אריאל אסאו. כמה רוך ועדינות היו בו בלימוד ציור ושיח על ציור. הוא ראה את הקסם בכל מה שהתבונן בו ואני זוכרת שבאותה העת, באמצע שנות העשרים, לא הבנתי איך הוא יכול לומר מילים כל כך יפות על מה שאז היה נראה לי כעור או טכניקה גרועה. אני מאמינה שלצפות בו הראה לי שאפשר גם אחרת.
את הדרך האחרת גיליתי רק כשהתחלתי בעצמי ללמד רישום וציור, כמה שנים מאוחר יותר. אז נפתחתי לקסם שקיים בכל ציור, כי ציור הוא שלוחה של מי שצייר/ה אותו וכל אחד ואחת הםן עולם שלם של קסם!
תודה רבה שקראתםן! אשמח לדעת מה דעתכם ודעתכן על ביקורת וציור, או שתרצו לשתף אותי בניסיון שלכםן במצבים של ביקורת על עבודות 3>
עד הפעם הבאה,
שירן
אולי יעניין אותך גם:
רוצות להתחיל צייר אבל לא יודעות/ים איך להתחיל?
קורס יסודות הרישום והציור יוצא לדרך ב-22/2! שמונה מפגשים בלייב, אונליין, שילמדו אותך את כל הכלים הבסיסיים לציור מהתבוננות.
קורס ציור דיוקן מאלף ועד תו
הקורס המלא ציור דיוקן שבונה את יכולות ציור הדיוקן ממש מההתחלה ועד ציור פנים במנחים שונים. הקורס כולל גם העמקה בציור הפרטים הקטנים כמו עיניים, אף, שפתיים, אוזניים וגם שיער, גבות וציור צוואר.
Comments