ביולי 2016 הצגתי את תערוכת היחיד שלי. התערוכה הרגישה יותר כמו שירות לקהילה מאשר חגיגה שבאה לחגוג אותי או את העבודות שלי. שמה של התערוכה היה ״לצייר מודל לחיקוי״ והוצגו בה עשרות דיוקנאות של נשים, מיני נשים, חלקן מוכרות לציבור הרחב וחלקן לא. הבסיס המשותף לנשים שבציורים היה, מעבר להיותן נשים, עשייה חיובית בתחום התרבות, הספורט, הסביבה או קידום מעמדן/זכויותיהן של נשים.
לא כל הציורים בתערוכה היו מרשימים ברמה הטכנית, אבל לא יכולתי לוותר אפילו על אחד מהם, כי כל אישה, כל סיפור, כל זוג עיניים, היו חשובות. המימון לתערוכה הושג בפלטפורמה לגיוס המונים, שזה היה קסם בפני עצמו (השארתי לינק בסוף הפוסט למי שירצו להשתעשע מסרטון הגיוס שהכנתי :)). וכך, בזכות נשמות טובות ונדיבות, נוצר לו חלל בו עשרות דיוקנאות רק של נשים, שלכל אחת יש שם וסיפור, וכל אחת נמצאת שם בזכות העשייה שלה וללא כל קשר לנראות חיצונית. התערוכה נפרשה לאורך שבוע שכלל אירוע פתיחה מקסים, פעילויות והרצאות. ובסופו של דבר גם כל ההכנסות ממכירת הציורים נתרמו לעמותות הפועלות לסיוע לנשים מוחלשות.
כמה יוצא דופן זה היה! להכנס לחלל מעצים שכולו טוב והשראה. מקום בו אין צורך להרגיש לא מספיק אלא מרחב בו כל אחת תוכל למצוא את עצמה בלפחות מאחת מהדמויות שעל הקיר. המסר היה שאת, כמו שאת, זה כל מה שצריך. שאת לא צריכה להשתנות או להידמות למישהי אחרת כדי לקבל הערכה.
נכון שהשם היה ״לצייר מודל לחיקוי,״ אבל הרעיון לא היה לחקות מודל, אלא פשוט להיות מי שאת (מה לעשות, זה היה תרגום לא מוצלח מאנגלית... אבל הכוונה אם כבר, הייתה חיקוי שלי עשייה חיובית, באופן כללי). ואת, ״מי שאת״, כך למדתי עם השנים, זה משהו שמאוד קשה למצוא תחת כל השכבות העבות של ״מה את צריכה להיות״. להיות מי שאת באמת הוא כנראה תהליך התקלפות שייארך חיים שלמים.
ולמה אני נזכרת בזה עכשיו?
לאחרונה כתבתי על המשבר העסקי/אישי שחוויתי בתקופה האחרונה. האמת היא שהיה שם הרבה מעבר לזה. אני כותבת את המילים האלה עכשיו וממש רוצה לברוח לחדר השני, אבל זה רק מחדד לי עד כמה חשוב שאכתוב את הדברים הבאים;
העסק שלי, הקורסים הדיגיטליים ללימוד ציור, השיעורים הפרטיים והסדנאות הם הבייבי שלי. האם אולי לא הבייבי היחיד, אבל זה משהו שבא מהלב ושבניתי בעשר אצבעותיי. והבייבי הזה מושפע באופן ישיר ממני, מהשינויים שאני עוברת, ובהקשר למה שהזכרתי קודם - הוא מושפע גם מתהליך ההתקלפות האישי שלי.
בעת העבודה על הדיוקנאות לתערוכה, בעת הצגת התערוכה וגם שנים לאחריה, היה לי הכי טבעי וקל בעולם לפרגן לנשים אחרות ולומר להן כמה הסיפור שלהם חשוב, אבל כשזה הגיע אלי - נדמתי. בכלל לא רציתי לגעת בסיפור שלי והיום אני גם מבינה טוב יותר למה.
וכך מגיע החלק שקשה לי לכתוב עליו אבל רוצה לפרוץ החוצה כבר ים זמן - הסיפור שלי.
כבר רמזתי על הבאות באחד מהפוסטים האחרונים שהעלתי וזו הזדמנות טובה לומר המון תודה על הפרגון!
הפוסט מצורף למטה:
אז אני מתיישבת לכתוב את הסיפור שלי. ולמרות שהוא יכול מספר אינסופי של דפים, אני אסתפק בהרבה פחות ואספק את מה שלדעתי הכי חשוב למה שמתרחש כאן ועכשיו. אתחיל מהסיפור שלי ואגלגל משם :)
------
קישורים:
הפרויקט זכה לתערוכה בגרסה מוקטנת (עם דיוקנאות ברמה טכנית גבוהה ;)) באוניברסיטת בן-גוריון, ב-2018-19. לחצו כאן לצפייה בקטלוג
-----
ועם הגעת עד כאן, יש לי בשורה משמחת!
החלום על טיולי ציור בברלין מקבל תאריך רשמי: 29/4-4/5.
מה בתוכנית?
שלוש סדנאות שיתמקדו בציור במהתבוננות, בדגש על ציור גוף ופנים. מועדי הסדנאות:
שבת, 29/4, 18:30-21:00
ראשון, 30/4, 14:00-17:00
שלישי, 2/5, 15:00-18:00
שני מפגשי ציור במוזיאונים בעיר ברביעי וחמישי (3-4/5).
*יום שני, 1/5, הוא יום חופשי בברלין ותהיה אופציה להצטרף לסיור אמנות עירונית עם מדריכ/ה חיצונית.
עלויות
אני עדיין סוגרת את כל הקצוות מבחינת מחיר, שיכלול את החומרים לשימוש בסדנאות ומפגשי הציור במוזיאונים, כניסות לאתרים ונסיעות בתוך העיר. כרגע נראה שהעלות לכל הפעילויות תהיה כ-550 יורו.
טיסות ולינה לא כלולים במחיר, אבל אני יכולה לתת הצעות על בתי מלון בקרבת הסטודיו או המוזיאונים שנבקר ונצייר בהם.
התאריך הוא בכוונה אחרי חגים מרכזיים כדי שהעלויות של הטיסות יקרות מידי. בנוסף, זו עונה עם פוטנציאל למזג אוויר מדהים, אז אולי נוכל גם לצייר קצת בחוץ :)
תנו לעצמכםן את המתנה הזו - שבוע של ציור, מנוחה, אמנות.
*הזמנים של הפעילויות מאפשרים גם עבודה מרחוק למי שיצטרכו לעבוד קצת בכל מקרה.
יתר הפעילויות המתוכננות יתפרסמו כהמשך מתגלגל של הסיפור שבתהליכי כתיבה 3>
-----
וכמו תמיד, לשאלות והתייעצויות - אני זמינה במייל ובווסטאפ.
לחצו כאן להתחיל להתכתב בווטסאפ:
Comments