זה לא קורה הרבה; לצאת לצייר נופים זה פחות התחום שלי.
אני אוהבת אנשים. אוהבת להתבונן באנשים, להבין איך האופי ומצב הרוח משתקפים במה שאני זוכה לראות מולי. אני אוהבת להבחין בכל היופי שנמצא בטבע ובמתווה האנושי. אני מרגישה שאני לא צריכה ללכת רחוק מידי כדי לראות כמה קסום הקיום הזה.
אבל כשזה כן קורה ואני יושבת עם כלי הציור והנייר למול נוף ומתחילה לצייר, אני תוהה למה אני לא עושה את זה יותר. הרי זה לא צריך להיות זה או זה, אפשר גם וגם.
לפני כשבועיים ביקרתי עם בן הזוג את אמא שלו שגרה בבוואריה. הפעם החלטתי לקחת איתי קצת יותר ציוד לציור מאשר האייפד והעט התואם. על הדרך גם לקחתי את ציוד הצילום שלי.
זכרתי מהפעם הקודמת שיש בסביבה כמה נקודות תצפית יפייפיות שאשמח לשבת לצייר בהן. בסופו של דבר התיישבתי רק באחת (את שאר הזמן הקדשתי למשפחה).
לצייר נוף דורש המון ריכוז. אני לא בטוחה שזה דורש הרבה יותר ריכוז מלצייר אנשים, אבל אין ספק שיש נופים שמכילים כל כך הרבה אינפורמציה, ואין ספק שהדבר מעלה את הדרישות כשזה מגיע לתשומת לב לפרטים.
ישבתי לצייר למשך שעה וחצי והציור הסופי היה ממש קטן יחסית - או לפחות כך הרגשתי.
מצד אחד הרגשתי שאני טובעת, במובן החיובי של המילה, בנוף מדהים, ומצד שני הרגשתי שהכנסתי את עצמי לפינה שאין איך לצאת ממנה. כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה פרופורציות לשים לב אליהן. והנה שוב, דרך הציור, פגשתי את עצמי;
זו שנמצאת ברגע וזו שמבלי לשים לב בורחת ממנו.
זו שנפעמת מהפרטים הקטנים, מתבוננת ומתארת אותם בסבלנות, וזו שבוחרת להכנס ללחץ כי יש כל כך הרבה פרטים להבחין בהם והיא כבר רוצה להגיע לסוף ושייצא יפה (או מה שנקרא - האגו).
ציור הוא הוא הזדמנות להכיר את עצמנו טוב יותר, ואז מתוך תהליך הציור והלמידה לקחת את המידע החשוב גם ליום יום. ככל שנתבונן יותר - נראה יותר.
ככל שנתבונן יותר - נתחיל באמת לראות ונפסיק להשוות.
ומה יותר נחמד מללמוד על עצמנו ובו זמנית ללמוד להעריך את מה שלנגד עינינו? בתוכנו ומסביבנו.
כדי להבין שאנחנו מוקפות ומוקפים ביופי אין צורך בנסיעה לבוואריה - התבוננות בסבלנות מלמדת אותנו שהיופי נמצא בכל מקום ובכל פרט ופרט.
מאחלת לכולנו שנמצא את הדרך שתאיר לנו כל רגע ורגע בחיים! *למידע על לימוד ציור אונליין (שיעורים פרטיים/קבוצתיים/יוטיוב):
https://www.shiranhb.com/online-drawing-lessons-options
Comments