לנשום אל השנה החדשה

הבוקר כתבתי לחברה שעשתה צעד גדול בקריירה את ההודעה הבאה:

״יש משפט חביב שאומר שכשנושמות אל תוך פחד הוא הופך להתרגשות.

זה בטח גם עובד הפוך; כשלא נושמות, ההתרגשות הופכת לפחד.

בקיצור, לפחד זה ממש בסדר ולפעמים נזכרות שאפשר גם לקחת את זה למקום אחר.״

אין לרגע ספק שהשנה האחרונה הייתה מהקשות שהכרנו. אני כותבת ״הכרנו״ כי מה שקרה הכה משפחות ויחידים/ות וגם את כולנו, ישראלית וישראליות, מכל הדתות, ואת כל מי שבת׳כלס יש לו לב שפועם, כקולקטיב. תחושת הביטחון נשמטה, האמון והאמונה, והיסודות עליהם גדלנו, גידלנו ועוד מגדלים את הדור החדש, התערערו ועבור חלקנו אף נמחקו.

הקיום התמלא בפחד, צער, תסכול, עצבות גדולה, חוסר וודאות וכאבים של דורות קודמים שקמו לתחייה מהצפייה בזוועות שנעשו באחיותינו ואחינו.

אני לא חושבת שצריך להכחיש את הכאב הזה ולבוא ולומר שהכל בסדר, כי בואו, בסדר זה לא.

הכל קשור בכל. רישום דיגיטלי.

ההתפרקות והאבל על מה שהיה, על מה שלא היה ומה שלא יהיה - הם חייבים להתקיים ולמצוא ביטוי. כל מה שנדחיק יחכה לנו מעבר לפינה.

כמו ששרים פלסבו: ״ העבר יתפוס אותך ככל שתרוץ מהר יותר.״ ("The past will catch you up as you run faster", I Know, Placebo).

עם זאת, להדחקה יש מקום וגם לרגעים של חיוביות יש מקום.

העיכול של המציאות הכואבת עוד ייקח זמן, בייחוד כשהמלחמה עוד לא מאחורינו, ושיש לנו יקרות ויקרים שעוד שבויים בעזה ועקורים/ות שעוד לא שבו אל ביתם, ולחלקםן אין לאן לשוב.

במצבים שכאלה, לרוב קשה למצוא נחמה בדברים גדולים ואלה דווקא הרגעים הקטנים שמשרים עלינו מעט נחת, לרגע.

זה באמת יכול להיות רגע שבו ניקח כמה נשימות עם תשומת לב, נמלא את הבטן והריאות, ונרגיש לרגע קצת יותר נוכחות/ים ובטוחות/ים. זה לא בטוח יחזיק הרבה זמן, אבל תנסו - מזיק זה בטוח לא.

הנשימה לא הופכת אבל, צער, או פחד קיומי להתרגשות, אבל היא יכולה להרגיע.

וכשהפחד הוא מהלא נודע, הנשימה יכולה להכניס לתוכו את הזיכרון של החוזק והחוסן שלנו, החדשנות, העוצמה שלנו יחד. אנחנו נוכל להתרגש ממה שנוכל לעשות יחד וגם לבד. ההתרגשות ממה שיש ביכולתנו לעשות, גם אם לרגע, תחזיר אותנו לצוף מעל קו המים.

זה מזכיר לי את הרגעים שהציור מחזיר אותי למקום בו אני רואה כמה פלא וקסם יש בחיים האלה. באמת. זה יכול להישמע ממש מעפן לפעמים, אבל זה באמת נכון.

בשבוע שעבר ישבתי עם חברה והייתי סופר מתוסכלת.

בין רגעי התסכול תפסתי את עצמי מתבוננת על העצים והעלים הנעים ברוח הקלילה. הבחנתי בצל המעניין שהעץ הטיל על הבניין שמאחוריו. נזכרתי בזה שכל המרכיבים שלמול עיניי קשורים זה לזה ושאני בכלל רואה את הכל כך, בצורה הייחודית הזו, כי הכל כאן יחד: הגזע, הענפים, כל העלים, השמש, הרוח, הבניין שמאחור, הגוונים והצבעים המעניינים של כל אחד מהפריטים שלפניי - זו תופעה שכל המרכיבים בה מאפשרים את קיומה.

ואז נזכרתי שגם אני חלק מהנוף הזה, למרות שכרגע אני צופה בו. התחלתי לנשום לאט יותר. הרגשתי מחוברת לרגע. אולי אפילו שכחתי מהתסכול לרגע.

וגם כשהוא חזר, הוא התקיים יחד עם תחושת הרוגע שמגיעה עם תחושת תחושת הביחד.

דברים יכולים להתקיים בו זמנית.

נעמה לוי - שתחזור אל משפחתה, יקיריה ויקירותיה בהקדם

אני מאמינה שאם נפסיק לרדוף אחר התנסויות חיוביות שיביאו איתן תחושות נעימות ואם נפסיק לנסות להעיף כל מה שמרגיש פחות נעים, נגלה שהכל יכול לחיות יחד, זה לצד זה.

שונות שהיא שלמות.

וגם זה קשור לציור ולהתבוננות; לא רק שהתבוננות וציור יכולים להביא אותנו למסקנות האלה, ממקום שבאמת רואה וחש את הקשר והקסם שבמציאות המורכבת, אלא שההבנה שרגשות מעורבים יכולים להתקיים בו זמנית, יכולה לעזור לנו להמשיך בדרך הזו של התבוננות, ציור ורישום.

כי לא הכל תמיד נעים וקל. גם לצייר.

תהליכים נעים בגלים.

לעיתים גם ספירלות, אבל הם אינם קו ישר.

אסיים בציטוט מפתיחה לשיר ״מכור״ של אביתר בנאי, מתוך ההופעה החיה שלו בתדר:

״כשאני מפסיקה לנסות שלא יכאב לי.

כשאני מקבלת את זה שהכל זז תמיד.

כשאני באמת מקבלת את זה, החיים מתחילים לנגן.״

וכמובן שברכה צנועה לשנה העברית החדשה;

אני מאחלת שהשנה הקרובה תהיה שנה של חופש וצמיחה!

שנה שבה יקירותינו ויקירנו ישוחררו מהשבי אל חיק משפחותיהם/ן, שנזכור את העוצמה שבביחד, שנבין ונקיים את האמירה החשובה: ״ואהבת לרעך כמוך,״ שאט אט נחלים מהכאב והצער, שנבנה משהו חדש מההריסות, שנוכל לנשום וליצור ובדרך הייחודית שלנו.

באהבה גדולה,

שירן