על הדרך להחלמה מהפרעת אכילה
״תתחילי בסיפור שלך״ זה מה שאמרתי לעצמי לפני כמה שבועות. מצד אחד היו לי ים רעיונות בראש ובו זמנית הרגשתי שאני דבוקה למקום, לא מסוגלת לעשות ולו צעד אחד, אפילו לא פיצפון, קדימה. תחושת התקיעות הזו אינה זרה לי, אבל אני יודעת שהצלחתי להתנער ממנה אינספור פעמים בחיי. אני לא חושבת שאני שונה מאחרות/ים וכשניטעת החלטה בליבי, אין באמת משהו שיכול לעצור אותי. אבל עד שנופלת ההחלטה - זה תהליך שיכול לקחת רגע ולמדתי שגם צריך לתת לו.
למשל, האתר הזה, בו הבלוג הזה מופיע עכשיו, הוא רק דוגמה אחת מיני רבות לרעיון שחששתי להוציא לפועל אבל החלטתי שזה מה שאני רוצה והלכתי על זה. כאחת שזנחה אי שם בגיל העשרה את העניין במחשבים וטכנולוגיה וכל מה שידעה על מחשבים היה פעולות בסיסיות באופיס וחיפוש בסיסי בגוגל, הצלחתי להרים אתר, להפיק ולמכור קורסי ציור דיגיטליים. היו כמויות של רגעי ייאוש ושבר בתהליך , ועדיין יש, אבל אני הוכחה חיה שגם בלי ידע בחשבים, צילום ועריכה, אפשר להתקדם, ללמוד ולהרים פרויקטים שעד לפני רגע חשבתי ששמורים לבעלות יכולות מיוחדות בלבד.
אבל הפעם התקיעות מרגישה קצת אחרת.
כל דבר שהנעתי קדימה עד כה בחיי היה קשור למקום בו היה לי ביטחון בסיסי, משהו להישען עליו, או להסתתר מאחוריו. גם אם לא חשבתי שאני מושלמת בו, הצלחתי להתפשר על ההגדרות שלי של מושלמות ולנוע קדימה. בנוסף, הוצאת הרעיון לפועל הייתה כרוכה בחשיפה מסוימת, שלא הייתה קלה לי, אבל את הדברים הקשוחים באמת יכולתי להשאיר בצל. בניגוד לעבר, הפעם אני מרגישה שאין לי על מה להישען והמקומות שאני רוצה לנוע אליהם עוברים דרך חשיפה שגורמת לשיערות שלי לסמור. אני כבר לא אוכל להסתתר מאחורי טכניקה מקובלת כזו או אחרת או איזו תעודה שקיבלתי מפה או משם. המקומות אליהם אני רוצה להמשיך מכאן מגיעים נטו מהחוויה שלי וקשורים, בין היתר, גם למקומות רוויי כאב.
לא פעם המחשבות זולגות למחשבות על פעולה ללא חשיפה, או חשיפה מינימלית, אבל אז אני מגיעה למבוי סתום, כי הכל נוגע בנקודות האלה שאני כל כך מפחדת לחשוף. אם לא אחשוף, אתפשר על כנות ואותנטיות בעשייה.
וזו בדיוק הסיבה שלפני מספר שבועות הבנתי ששם אני צריכה להתחיל. יש קנבס ריק וים רעיונות והדרך להתחיל את הציור היא לספר את הסיפור שלי. לא הביוגרפיה שלי מגיל אפס, אלא מה המהות שלו ומה שחשוב בו, בעיניי, כרגע.
רגע, תנו לי לקחת נשימה. טוב, הנה זה בא.
״היי, שמי שירן, ואני מחלימה מהפרעות אכילה.״ את המשפט הזה אמרתי כנראה מאות פעמים בשנה וחצי האחרונות.
אני לא בדיוק יכולה לשים את האצבע על מתי הכל התחיל, אבל זוכרת באופן וודאי שהעיסוק בגוף, ניראות ואוכל הפכו להיות מרכזיים סביב גיל ההתבגרות. הסביבה תמיד עודדה את הפוקוס המוגזם בחשיבות המראה החיצוני, מעבר לכל תכונה או מיומנות אחרת, ואני, כמו ספוג, ספגתי עוד ועוד. אבל הפרעות אכילה לא נוגעות באמת באכילה או במשקל אלא ברגשות. זוהי דרך להתמודדד עם תחושות ורגשות מאתגרים דרך נחמה באוכל, תחושת שליטה, חוסר שליטה, ריקנות, מלאות ועוד. כבר בגיל ההתבגרות התחזק אצלי הרושם שאני לא מספיק, שאני יותר מידי ושיש רגשות שעדיף שלא ארגיש או שלא אביע. כשהמקומות האלה פגשו את הנחמה באוכל מצד אחד ואת השליטה באכילה מצד שני, הדבר הפך, עם הזמן, לסכנה ממשית יותר ויותר.
למה סכנה ממשית? מעבר לכלא שהוא חיים הסבים סביב התעסקות באיך דברים נראים ומה אני יכולה לעשות כדי שייראו כפי שאני רוצה שייראו, אכילה מופרעת ודימוי גוף בעייתי יכולים גם להתפתח להפרעות מסכנות חיים. אנרוקסיה היא המוכרת ביותר, אבל גם בולמיה, שעל פניו נראית פחות מסוכנת מהרעבה עצמית, היא הפרעת אכילה מסכנת חיים של ממש. בצד שלי, החיים עם בולמיה התחילו רשמית בגיל שמונה עשרה. כבר בתחילת הדרך ידעתי והרגשתי שאני עושה דבר נורא, אבל בו זמנית היה בי מקום שהרגיש שניצחתי את המערכת, שהייתי בשליטה על גופי וחיי ויכולתי ״לווסת״ את הרגשות שלי.
מהרגע שפצחתי בחיים של בולמוסי אכילה והקאות התפללתי לרגע שזה ייפסק. בכל ערב שנה חדשה ובכל יומהולדת התחננתי שהסיוט הזה ייפסק. זו הייתה המשאלה שלי. וכן, מגיל שמונה עשרה עד שלושים ושמונה היו תקופות של הפסקה מבולמיה, אבל השנים עם מחלה פעילה עלו מספרית על שנות ההפוגה. מה גם, שההפוגות היו רק בעניין הבולמוסים וההקאות ולא בצורת החשיבה או בקושי להרגיש רגשות מסוימים ולעבד חוויות מסוימות.
בחצי שנה הראשונה למחלה ואז כשנה אל תוכה, הושטתי יד לעזרה, אך לצערי הרב מאוד, סובבו לי את הגב בחזרה. הטאבו שהיה סביב הפרעות אכילה היה כנראה הגורם לכך ומצאתי את עצמי בודדה במאבק עם אפס אומץ לבקש עזרה שוב. וכן, זה היה קשוח לילדה שהייתי להרגיש שהיא ננטשה בהתמודדות מול ההפרעה העיקשת הזו וקשה לעכל את זה כחלק מתהליך ההחלמה. תחושת הבדידות והנטישה הובילו לשקיעה עמוקה יותר ויותר בתלות הרגשית שנוצרת בהפרעת האכילה - מה שאיפשר לה לנטוע שורשים עמוקים יותר ולהפוך קשה יותר לטיפול.
אז מתי הלכתי לטיפול? הפעם הראשונה הייתה בגיל שלושים, כשתיים עשרה שנה אל תוך המחלה. היום אני יודעת שרמת הפתיחות שלי והיכולת שלי להכיל את המצב הייתה כזו שלא איפשרה לי להחלים באמת. היו חלקים בהתנהגות שלי וחלקים בחיים שלי, עבר והווה, שלא יכולתי להתבונן בהם - ומה שלא הסכמתי לראות גם לא יכולתי לרפא. הטיפול הוביל לתקופה של שקט יחסי, אבל לא עבר הרבה זמן רב עד שהתסמינים חזרו. הפעם השנייה שהגעתי לטיפול הייתה סביב גיל שלושים וארבע. גם אז לא יכולתי להכיל את העבר שלי, שכלל הטרדות ופגיעות מיניות, מפגשים עם המוות ובעיקר הרבה הדחקה של רגשות ורצונות של הלב. השיברון אליו הגעתי הוביל אותי לטיפול בפוסט טראומה שעזר לי להרגיע את חוסר השקט ולחזור למצב מתפקד. גם היוגה שנכנסה לחיי סביב גיל שלושים עזרה בזה, וכמובן שהיכולת להביע את רגשותיי דרך ציור וכתיבה. אני מאמינה שהשילוב של כל אלה יחד הביא, בסופו של דבר, למוכנות לגעת בפצע האמיתי. אבל לאורך הזמן הזה הבולמיה לא הלכה לשום מקום והיא באה איתי לכל מקום אליו הלכתי. השינוי הגדול הגיע בברלין. אחרי כמה חודשים אל המעבר לכאן, פגשתי את מי שהפך לבן זוגי לתקופה של כשנתיים. החיים האינטנסיביים במחיצתו הרגיעו את הבולמיה מאוד, בין היתר משום שלא הייתי מסוגלת לבלוס ולהקיא ליד אנשים אחרים. כך שאם גרתי עם בן זוג והיינו יחד רוב היום, או אכלנו את רוב הארוחות יחד, לא בלסתי ולא הקאתי. הזוגיות ההיא נתנה לי הפוגה טובה ונתנה למערכת שלי הזדמנות להסתדר, איפשרה לי לצייר הרבה יותר וגם לתרגל יותר. אבל בתקופות שלא בילינו יחד, עדיין הייתי במאבק. עם זאת, באופן שהפתיע אותי מאוד, כשהזוגיות הגיעה לקיצה, מצאתי שאני לא מעוניינת לטפל הכאב בבולמוסים והקאות. לאורך שנה אחרי אותה הפרידה ב-2020 חשבתי שהחלמתי, שסופסוף קרה הנס והבולמיה נעלמה. אחת לחודש הרגשתי את הצורך להקיא, אפילו לא לאכול כמויות, אלא רק להקיא, ועשיתי את זה. אבל לא חשבתי שזה אומר שאני עדיין חולה, אלא רק שאלה שאריות של המחלה שעוד רגע יעלמו.
אולי תוכלו לתאר לעצמכםן את האימה שחוויתי כאשר החשקים לחזור להתנהגויות הישנות צצו להם שוב. זו הייתה תקופה של הרבה לחץ ואכזבות, אי שם בקיץ של 2021. פתאום מצאתי את עצמי שוב מפחדת להיות לבד, מפחדת ששוב המחשבות וההתנהגויות האלה יחזרו וישתלטו עליי. ולרגע הם חזרו. לאורך תקופה של כחודש או חודשיים מצאתי את עצמי נכנעת ליצר, אוכלת ומקיאה אחת לשבוע. כל כך פחדתי והתחלתי לחפש מסגרת טיפולית בטירוף!. בזמן הזה כבר הייתי בטיפול פסיכולוגי (מצאתי פסיכולוגית נהדרת בברלין אחרי הפרידה), אבל הייתה לי הרגשה שזה לא יספיק, שאני צריכה מערך תמיכה רחב, אינטינסיבי ונקודתי יותר. וכך מצאתי את מסגרת התמיכה שהצילה אותי. פשוט הצילה אותי. EDA (eating Disorders Anonnymous) זו תוכנית שניים עשר צעדים שמיועדת לסובלות וסובלים מהפרעות אכילה שונות ובעיות דימוי גוף. בהתנסות הראשונה שלי עם טיפול בהפרעות אכילה לא הסכמתי להיות חלק מקבוצה. מבחינתי לא היה לי שום דבר במשותף עם נשים אחרות עם הפרעות אכילה: לא הייתי רזה מידי, אכלתי ״רגיל״ לאורך היום והבולמוסים היו ״תוספת״, דגלתי באורח חיים בריא, הייתי מאמנת כושר וריצה בזמני החופשי וניהלתי חיים מלאים+זוגיות. מה לי ולהפרעות אכילה? מה לי ולנשים אחרו שבטח מרעיבות את עצמן. אני לא כזאת.
מה שהשתנה בי לאורך השנים היה המוכנות לראות את עצמי באחרים/ות. לאורך שנות השלושים שלי למדתי, תרגלתי ולימדתי הרבה ובמגוון תחומים: אמנות, ציור, כושר, יוגה ומדיטציה. התקרבתי לאנשים ולקחתי יותר זמן עם עצמי, התרחקתי מהבית אל ברלין, פתחתי עוד קצת את הלב, הרשתי לעצמי להתקרב קצת יותר, לחוש קצת יותר. בעצם, בהדרגה פתחתי סדק קטן שאיפשר לדברים להשתנות. והרבה מאוד השתנה: עשיתי המון שינויים בריאים בחיי, החלמתי מקוליטיס ועוד. כמובן שעדיין פחדתי מהמון דברים והייתי שקועה בהדחקה ופגיעה בבריאות שלי, אבל הסדק הזה הוא שעשה את ההבדל. זה הסדק הזה שאיפשר לי סופסוף לחוות צעד ענקי במסע להחלמה מהפרעות אכילה. היום אני יודעת שהחלמה (או ריפוי) היא לא אירוע או משהו שקורה ברגע אחד, אלא שמדובר בתהליך. התהליך שלי התחיל מזמן ולאורך כל הדרך היו שינויים קטנים וצעדים קדימה ואחורה. לכל צעד בדרך הייתה משמעות וכך בניתי את האומץ והכוח להתמודד עם ההתנהגות הכי הרסנית שלי. אחד הצעדים היה ההסכמה להיעזר בכוחה של הקבוצה, כוחו של השיתוף. אלה איפשרו לי לצלול אפילו עמוק יותר על מעמקי הנפש. לשמחתי ולגאוותי אני יכולה לספר שאני כבר כשנה וחצי מחוץ למעגל הבולמיה, אבל גם יודעת שההתנהלות שלי עם אוכל היא עדיין לא בגדר הנורמלי והבריא ושיש לי עוד עבודה לעשות. יצרתי עבור עצמי מערכת טיפול שכוללת פסיכולוגית, קבוצות תמיכה ותזונאית וכל אלה הציפו המון המון המון כאב, זיכרונות ורגשות נוספים שמנעתי מעצמי להרגיש למשך עשורים.
השנה וחצי האחרונות היו קשות ועדיין יש רגעים קשים בטיפול. היו תקופות שלא ידעתי האם אי פעם אוכל לצחוק באמת, שוב, ללא התחושה שעננה שחורה מרחפת מעליי. לא ידעתי אם אי פעם ״אחזור לעצמי״. על הדרך הורדתי הילוך בחיים, הזנחתי את העסק שבניתי ופניתי לעזרה ממשפחה וחברים/ות ולשמחתי, הפעם זכיתי בעזרה ואהבה בכל מקום אליו פניתי.
בחודשים האחרונים חזרתי לחייך, באמת, מהלב. לא חזרתי לעצמי כמו שחשבתי שיקרה אלא הבנתי שאני לומדת מי זו האישה שנמצאת מתחת לכל שכבות ההגנה וההדחקה שבניתי לעצמי. תוך כדי תהליך הלמידה הזה אני מגלה שהרצונות שלי השתנו, שיש בי דברים אחרים שהייתי שמחה להביא לבמה, שאני רוצה לדבר יותר על להיות מאשר על להשיג, שאני רוצה לחלוק את הניסיון שלי ברבדים עמוקים יותר ולהציג יותר מהצדדים הקסומים של הציור וההתבוננות - אלה שעזרו לסדק להיווצר ואלה שעזרו לי בהחלמה.
אני רוצה לצאת מאחורי פרגוד הטכניקה והתעודות אל החוויה האישית שלי ולכן התחלתי כאן, עם הסיפור שלי. על כל משפט שכתבתי פה יכולתי לכתוב עוד מאה ואולי עוד אכתוב, אבל זוהי התמצית שהרגשתי שחשוב לי לשחרר קודם. אז מה כל זה אומר? מה הלאה? אני מודה שיש לי המון רעיונות אבל אני לא באמת יודעת איפה להתחיל. אז התחלתי עם זה. ועכשיו כשיש פחות קירות ביני לבין העולם, אני יכולה לקחת נשימה עמוקה יותר ולהמשיך אל הצעד הבא.
תודה שקראתםן.
באהבה,
שירן
הטקסט הזה נכתב מכמה סיבות:
הראשונה היא שאני יודעת ששיתוף עבורי הוא דרך טיפולית נהדרת לתחושות בושה ואשמה.
השנייה היא שאני יודעת שחוויתי בדידות וכאב גדולים סביב הנושא הזה של הפרעת אכילה ויודעת שאם עליי ״לא ידעו״ יש בוודאי עוד המון אנשים מכל המגדרים שסובלים/ות וחיים/חיות בתחושות קושי ובדידות. אני רוצה לעמוד ולהגיד שאתם/ן לא לבד! וגם שאפשר להחלים מהפרעות אכילה ודימוי גוף, לא משנה כמה עמוק צללתםן.
והשלישית היא לחבר בין השינויים שאני חווה לבין העשייה שלי בתחומי הציור והיוגה. עבורי הכל קשור זה בזה ואני מוצאת את זה בלתי אפשרי לחשוף רק חלק בעוד שיש חלקים ממני ומהיצירתיות שלי שנשארים נעולים בחדר אחר.
שירן, קראתי עם דמעות בעיניים. את אשה חזקה, אמיצה ומוכשרת-על!!
תודה שירן על השיתוף, את מרגשת בכנות שלך. זה ניכר בכתיבה וגם בציור. ממשיכה לעקוב וללמוד ממך 🙏
ואו את מדהימה!